בעידן הזה לא מספיק לדעת להלחין, לשכפל ולהמציא כי הכל כבר נאמר, הומצא והופק. עם כניסתה של הטכנולוגיה הדיגיטלית, האמנות הפכה לחלשה יותר מכיוון שהיא חייבת לפנות את מקומה לטכנולוגיה המאפשרת שליטה מספרית בייצור של צבעים, זוהרים, השתקפויות וניואנסים ללא דופי.

​

בוריס דונדה הוא אמן מעבר, בדיוק בגלל שהוא חורג מהמושג של אמנות קונבנציונלית. אמן שסגנונו הפך לסמל, דגל של אמנות עכשווית.

צריך לדעת להיות גמיש כמו חומר, דינמי כמו צבע, מבריק כמו תכשיטים כדי להיות מסוגל לעמוד בקצב ההתפתחות המתמשכת הזו. גלובלי, כמו השקפתו על העולם, הוא צופה שנהנה מנקודת מבט מיוחסת. עם מבטו על העולם המשתנה, איתו הוא משוחח הודות לשליטתו בשפה האמנותית האוניברסלית, האמן הצליח להפיק את המרב מלימודיו באקדמיה של ניו יורק, שם הצליח להכיר ולנשום את אוויר המעגלים הלוהטים של אותן שנים.

​

אמנות כמחשבה, פילוסופיה, סגנון חיים, אלגנטית ודינמית אבל אף פעם לא קדחתנית כי היא מחושבת ומכוילת היטב.  לא מספיק לייצר יצירות אמנות, יש צורך להיות אותה יצירת אמנות כי זה האמן שהמעריץ רוצה להחזיק, לא החומר הפשוט המיוצר על ידם.

דונדה הבין את כל זה והטמיע אותו כל כך טוב שהוא עצמו הפך לתוצר של האמנות שלו. אדריכל הצלחתו, הוא הציג במונטה קרלו, טוקיו ודובאי, באולמות תצוגה אלגנטיים בסנט מוריץ, וינה וציריך ולאחר מכן התקדש במקדש הגלריה הקבועה החדשה ברחוב נאסה בלוגאנו.

​

הוא האמנות שלו, והאמנות שלו היא סמל האדם שלו. בסמלים אלה, ביצירותיו, אנו מזהים את צורתו. באמנות שלו, בדרך התנועה שלו, הלבוש, האלגנטיות שלו אנחנו מכירים בערך שלו.

אמנות היא צורך, והצורך של בוריס דונדה הוא להפוך לסמל, לחצי ולמטרה של האמנות שלו.